תגידי, זה רק אני , או שהתקופה הזו מרגישה כמו רכבת הרים שלא עוצרת?

את בטח מכירה שיש ימים שהכל זורם, את מתפקדת ,עושה, נותנת, מחזיקה את הבית ואת התינוק בלי לעצור לרגע.

ויש ימים… שהעומס פשוט מצטבר. 

העייפות שנמשכת, חוסר הוודאות, חוסר היציבות, ההרגשה שצריך “להיות בסדר”, ” להיות מאושרת” כל הזמן. 

את לא קורסת אבל גם לא נינוחה.

יותר כמו על אוטומט.

את מנסה להרגיע את עצמך  “זה בסדר, זה רק הורמונים”. 

“זה יעבור”

“אני פשוט עייפה”

“זאת פשוט תקופה”

ניסית לקרוא, להתייעץ, לעשות קצת סדר ביום ובשגרה אבל בפועל, הגוף מתעייף , אבל לא תמיד אפשר לעצור.

כל זה- ההורמונים, האחריות, השינויים, הציפיות- פשוט הרבה יותר ממה שנותנים קרדיט.

את לא צריכה טיפול מלא (וגם למי יש זמן לזה?) 

את צריכה רגע לעצמך….