אני לא יכולה לעצור, אבל מי ביקש ממני לרוץ?
על המונח “חייביזם”, תפקוד-יתר, ואיך שוכחים לפעמים שמותר גם לנשום
כמה פעמים ביום את אומרת לעצמך:
“אני חייבת להספיק”,
“אני חייבת להיות נעימה”,
“אני חייבת לסמן וי”,
“אני חייבת לעשות את זה כבר כמו שצריך”?
גם כשאת גמורה מעייפות -את נשארת עוד שעה.
גם כשאת לא באמת רוצה – את עונה ל-WhatsApp, מחייכת, מתגייסת.
לא תמיד ברור ממי בדיוק באה הדרישה. אבל התחושה ברורה: אני לא יכולה להרפות.
אז מה זה בעצם “חייביזם”
המושג ‘חייביזם’ אולי לא מופיע בספרות המקצועית, אבל הוא מתאר במדויק תופעה נפוצה: תפקוד-יתר מתוך ציווי פנימי נוקשה, שמקורו לעיתים בפרפקציוניזם, חרדה, או צורך תמידי לרצות ולהיות ‘בסדר’.
כל הזמן צריך, כל הזמן לא נעים, כל הזמן יש עוד משהו לעשות.
זה דפוס שיכול להיראות כמו אחריות, מצוינות או אכפתיות אבל לעיתים קרובות יושב על פחדים עמוקים:
שלא יאהבו אותי. שלא יכעסו. שלא יחשבו שאני עצלנית או אנוכית.
איך זה נראה ביומיום?
- את מסמנת וי על משימות אבל אף פעם לא מרגישה באמת מסופקת.
- את מבטיחה לעצמך לנוח אבל ברגע שזה קורה, עולה האשמה.
- את מנסה לשחרר אבל הקול הפנימי לוחש: “מה,תצאי מזה?”
למי זה קורה?
חייביזם לא שייך רק לנשים, וגם לא רק לאימהות – אבל הוא נפוץ במיוחד אצל מי ש:
- הורגלו מגיל צעיר לתפקד “יפה”, לרצות, להיות בסדר.
- חיים עם סטנדרטים גבוהים, או שואפים לרצות את כולם.
- הפנימו את המסר שערכם נמדד לפי התפוקה שלהם, ולא לפי מי שהם.
מה המחיר?
מבחוץ, את נראית מתפקדת.
אבל בפנים?
- שחיקה רגשית וגופני– מתח כרוני שמשחק את הגוף והנפש.
- דחיינות – דווקא בגלל שאת כל הזמן על “הילוך גבוה”.
- אשמה – כשאת לא “נותנת את כל כולך”.
- חרדה – שמא הכל יתפרק אם תפסיקי לרוץ.
- תחושת ריק – כי הכל נעשה מתוך “צריך”, לא מתוך “רוצה”.
- אובדן חופש פנימי – כל פעולה נשלטת ע”י “מה יקרה אם לא”.
מאיפה זה בא?
החייביזם הוא לא תקלה אלא מנגנון הסתגלות.
הוא נולד מתוך ניסיון לשרוד, להתאים, להתקבל:
- אולי למדת שהאהבה תלויה בהישגים.
- אולי חינכו אותך ש”ילדה טובה” תמיד עוזרת, מצליחה, לא מקטרת.
- אולי הפנמת מסרים תרבותיים ש”אישה מוצלחת” צריכה להספיק הכל ולהיראות טוב תוך כדי.
אבל כשהחייביזם הופך לאוטומט -הוא כבר לא שומר עלייך. הוא מחזיק אותך כלואה.
אז איך יוצאים מזה?
צעד ראשון: לזהות
שימי לב מתי את אומרת לעצמך “אני חייבת”.
שאלי: האם זו חובה אמיתית – או רק קול פנימי שדורש?
צעד שני: להחליף שפה
במקום “אני חייבת להכין ארוחת ערב”,
נסי: “אני בוחרת להכין, כי חשוב לי להזין את הילדים שלי”.
השפה יוצרת מציאות. כשאת בוחרת – את חוזרת לעצמך.
צעד שלישי: להרשות לעצמך קצת פחות
אם את רגילה לפעול ב-100%, נסי לרדת ל-85%.
רק קצת פחות – ולראות שהעולם ממשיך להסתובב.
שם מתחילה הריפוי.
תרגול קטן לדרך
בפעם הבאה שאת שומעת את עצמך אומרת “אני חייבת”…
עצרי.
הוסיפי מילה אחת: “אני בוחרת“.
אם זה מרגיש לא נכון אולי את לא באמת חייבת.
אולי פשוט התרגלת לחשוב ככה.
ולסיום – מותר לך
מותר לך להיות אישה מורכבת.
מותר לך להתבלבל, לטעות, לשבת רגע ולא לדעת.
ומותר לך, אולי בפעם הראשונה, לבחור לא מתוך חובה, אלא מתוך חיבור פנימי.
רוצה לצאת מהחייביזם?
במרכז שלנו אנחנו פוגשות נשים שמתפקדות כלפי חוץ אך מרגישות מותשות בפנים.
יחד, אנחנו לומדות להקשיב לעצמן, להניח את שוט הפנימי, ולבנות חיים שנשענים על ערכים לא על דרישות בלתי-נגמרות.
אם המילים האלו נגעו בך -את לא לבד.
מוזמנת לדבר איתנו.
שני שמשיאן – מייסדת שותפה ומטפלת במרכז מעבר