המלכודת של “אני מצליחה”

מבחוץ- הכול נראה טוב.
עובדת, אמא, בת זוג, מתפקדת, מספיקה.
בפנים- לפעמים נדמה שאני חיה על אוטומט.
מתחזקת את התדמית של “אני מצליחה”, אבל מתרחקת מהתחושה שאני אני. 

זה לא תמיד קורה ביום אחד.
לפעמים זו פשוט תקופה ארוכה שבה את לא עוצרת.
ממשיכה, כי את “חזקה”, כי אין ברירה, כי ככה כולם.
אבל לאט־לאט את שמה לב שמשהו דועך.
שהשמחה הפשוטה הפכה לעוד יעד ברשימה.

 ההישגים נראים מבחוץ אבל בפנים יש עייפות

החיים נראים כמו הצלחה,
אבל משהו קטן בפנים לוחש: “את לא באמת שם”.
זה הרגע שבו ההצלחה כבר לא ממלאת,
אלא מנהלת.
והמלכודת?
שכל עוד אני עסוקה בלהצליח- אני לא עוצרת לשאול אם זה בכלל מה שאני רוצה.

בטיפול אנחנו מתחילות לשאול שאלות אחרות

• לא “איך אני מספיקה יותר”, אלא “מה באמת חשוב לי עכשיו?”.

• לא “איך אני חוזרת להיות מי שהייתי”, אלא “מי אני רוצה להיות עכשיו?”.

• לא “איך אני נלחמת בעומס”, אלא “איך אני חיה טוב גם כשהוא קיים?”.

אנחנו לומדות לזהות את המחשבות שמניעות את ה”אני מצליחה”.
המחשבה שבלי שליטה הכול יתפרק,
שהערך שלי תלוי בהישגים,
שאם אני לא עומדת בסטנדרט אז כנראה אני כישלון.

אנחנו מוסיפות רובד עדין יותר:
לא מנסות למחוק את הלחץ, אלא לתת לו מקום.
לנשום בתוכו.
לזכור שאני לא חייבת להיות מושלמת כדי להיות שלמה.

 תנועה קטנה אל עבר בחירה

אולי זה נראה קטן, אבל שינוי אמיתי מתחיל דווקא שם:
להסכים לרגע לא לדעת.
להגיד “לא” בלי תירוץ.
להניח את ה”אני מצליחה”  כדי לפגוש את ה”אני חיה”.

וזה לא קל.
כי המלכודת של “אני מצליחה” תמיד עטופה במחמאות.
אבל כשמתחילים לשחרר, לאט־לאט חוזרת גם נשימה אחרת
כזו שמרגישה כמו חיים.

 

במרכז מעבר אנחנו פוגשות נשים מצליחות, חזקות, מתפקדות 
אבל עייפות מהמרדף להיות “בסדר”.
אנחנו לא מדברות רק על טיפול, אלא על תנועה.
על למצוא מחדש את עצמך בתוך כל התפקידים,
ועל ללמוד להצליח  מבלי ללכת לאיבוד בדרך.

שני שמשיאן – מייסדת שותפה במרכז מעבר

עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת CBT ו ACT.